פסק-דין בתיק בג"ץ 8947/12

השופט נ' הנדל:

1.       מונחת לפנינו עתירה המופנית נגד הכרעותיהם של בית הדין הרבני האזורי בירושלים (תיק מס' 750808/01) ובית הדין הרבני הגדול בירושלים (בתיקים מס' 849537 ו-903902), שניתנו במסגרת הליך גירושין שהתנהל בין העותרת לבין משיב 3. על פי הנטען בעתירה, הכרעות אלה נגועות בחוסר סמכות, חוסר צדק טבעי, וחוסר תום לב, וניתנו שלא על פי חוקי בתי הדין הרבניים.

2.        העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן: העותרת ומשיב 3 (להלן: "המשיב") נישאו זו לזה בשנת 1981. לזוג נולדו 3 ילדים, מתוכם 2 בגירים בני 28 ו-25 וקטין אחד בן 12. במחצית הראשונה של תקופת הנישואין, עד שנת 1997, עבדה העותרת לפרנסתה, כאשר במהלך 16 השנים האחרונות העותרת הינה עקרת בית. המשיב הינו שכיר בעל תפקיד ניהולי. במהלך שנת 2009 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר יחד עימה נכרכו תביעות בענייני הרכוש, המשמורת והמזונות. במהלך הדיון בתביעת הגירושין פנו הצדדים פעמיים לקבלת חוות דעת מומחים שונים, אשר ציינו כל אחד בתורו כי השבר הזוגי כה עמוק, עד שאין מנוס מגירושי בני הזוג. עוד יצוין כי במהלך ההליכים הזמינה העותרת משטרה בטענה שהמשיב נוקט כלפיה באלימות, ואולם מאוחר יותר הודתה שמדובר היה בתלונת שווא "היום אני יודעת ומצטערת על כך".

           ביום 4.1.2012 (ט' בטבת התשע"ב), נתקבלה ברוב דעות תביעת הגירושין וניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי אשר חייב את העותרת בקבלת גט מהמשיב. נפסק כי העותרת, בשל התנהגותה והעובדה שגרמה למשיב לעזוב את הבית, אינה זכאית לתוספת כתובתה או למזונות, וכי בית מגורי הצדדים, כמו גם זכויותיהם הכספיות ונכסים שנצברו מיום הנישואין ועד למועד הפירוד, יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים. כן נקבע כי המשיב יהא חייב בתשלום מזונות בנו הקטין בסך של 2,500 ש"ח. לדעת המיעוט לא היה מקום לקבוע שהעותרת אינה זכאית לכתובתה ולתוספת מזונות, משהדבר לא הוכח על ידי המשיב.

           ביום 1.3.2012 (ז' באדר התשע"ב) התקיים דיון בין הצדדים בפני כבוד הרב א' שיינפלד בבית הדין הרבני האזורי, במהלכו הציגו הצדדים הסכם גירושין הקובע כדלקמן:

"א. מיד לאחר סדור הגט יפנו הצדדים לבנק לאומי סניף ביאליק לשחרר את שני החשבונות אחד על שם האשה ואחד על שם שניהם שווה בשווה בין הצדדים.

ב. הבית יוצע למכירה מיד והצדדים יפעלו למכירתו תוך 90 יום ובאם לא הצליחו בית הדין יחליט על מינוי כונס והאשה תפנה את הבית עד ליום 15.7.12.

ג. כל שאר הנושאים הממוניים יוכרעו אח"כ בבית הדין הגדול".

           בית הדין האזורי אישר את האמור בהסכם, לרבות הסכמת הצדדים להתגרש.  

           אחר הדברים האלה, הגישה העותרת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 4.1.2013 בתביעת הגירושין, בגדרו טענה כי בית הדין הרבני האזורי נעדר סמכות לדון בעניין מזונות הקטין. עוד טענה כי שגה בית הדין האזורי עת חייבה בגט, שעה שתמיד חפצה בשלום בית ומעולם לא מרדה בבעלה. נטען כי תביעת הגירושין והתביעות שנכרכו בה לא היו כנות. כן טענה האישה ביחס לקביעת מועד הקרע בין הצדדים, והן ביחס להערכת שווי הרכוש המשותף. ביום 13.5.2012 (כ"א באייר התשע"ב) דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור תוך קביעה כי העותרת ובאי כוחה, הם שהעלו את נושא מזונות הילדים בפני בית הדין האזורי. כן נפסק כי שני מומחים שחיוו דעתם בהליך קבעו כי הקשר שבין הצדדים נפרם בצורה בלתי הפיכה, וכי בשל התנהגות העותרת לא יכל המשיב לחזור לביתם, ולמעשה לא התאפשר קיום של יחסי אישות. עוד נפסק כי עיון בהליכים שהתנהלו לפני בית הדין האזורי מגלה כי תביעת הגירושים והכריכה הייתה כנה.

           לאחר מתן פסק הדין בערעור, פנה המשיב פעמיים לבית הדין האזורי בבקשה לפינוי העותרת מהדירה. בעקבות הודעתו של המשיב מיום 11.6.2012 לפיה נתקבלה הצעה לרכישת הבית בסך של 4.1 מליון ש"ח, ניתנה ביום 20.6.2012 החלטת בית הדין האזורי לפיה על העותרת לשתף פעולה עם מכירת הבית, שאם לא כן ימנה בית הדין את בא כוח המשיב לכונס נכסים. עוד נקבע (בהתאם לאמור בהסכם הגירושין), כי על העותרת לעזוב את הבית עד ליום 15.7.2012. לאחר שבהליכים נוספים הוארך מועד פינוי הבית עד ליום 1.9.2012, ומשהבית לא פונה במועד האמור, הגיש המשיב ביום 27.9.2012 בקשה נוספת לפינוי העותרת מן הבית ולמינוי כונס נכסים. יודגש כי במהלך המועדים הרלוונטיים, הודיעה העותרת למשיב כי ברצונה לרכוש את הבית, וכי תוכל לעשות כן רק לאחר שיאוזנו המשאבים ביניהם.

           בין לבין, הגישה העותרת ביום 5.6.2012 בקשה לנשיא בית הדין הרבני הגדול, בגדרה עתרה להתערבותו בהליכים השונים שנתקיימו בעניינה, וכדבריה: "הבקשה דנה בכל תלונות העותרת על התנהלות בתי הדין כלפיה, כולל פסה"ד והבקשות לפינויה מהבית". ביום 20.11.2012 ניתנה החלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול, כב' הרב שלמה משה עמאר, אשר קבע כי טענותיה של האישה בבתי הדין הרבניים זכו להתייחסות נאותה. בשולי הדברים נקבע כי נוכח העובדה שלצדדים ילד קטין, והיות שפרק הזמן שחלף ממועד חיוב האישה בגט ועד הגירושין בפועל היה קצר, יש מקום לפשר בעניין המזונות. על כן קבע הרב עמאר: "אני פונה לכב' בית הדין האזורי שישקול לפנים משורת הדין, לקיים דיון נוסף שבו יציע לצדדים להתפשר על מזונות האישה בפרק הזמן האמור".

3.        לטענת העותרת, החלטת בתי הדין הרבניים ונשיא בית הדין הגדול, גרמו לה לאבד אמונתה בפסיקתם ובהחלטותיהם. לגישתה, "לא נותרה בידה ברירה, אלא לפנות לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, בגין אי צדק זה המתמשך כבר שלוש וחצי שנים".

           במסגרת עתירתה זו, המגוללת בהרחבה את תיאור ההליכים והעובדות שהיוו בסיס להכרעות בבתי הדין הרבניים, מבקשת העותרת כי בית משפט זה יבטל את הסכם הגירושין שנחתם ביום 1.3.2012, וזאת לטענתה בעקבות כפייה של בית הדין האזורי. כן נתבקש ביטולן של ההחלטות לפינוי העותרת מהבית ומינוי כונס הנכסים, תוך קביעה שיש להעביר את הזכויות בבית לידי העותרת, על חשבון כספים שלה המוחזקים בידי המשיב. עוד טוענת העותרת ביחס להחלטות נוספות שנתקבלו בבתי הדין הרבניים. בהקשר זה נטען כי תביעת הגירושין ותביעות הכרוכות בה הוגשו בחוסר כנות לבית הדין הרבני האזורי. לטענת העותרת קיימים כספים שהועלמו על ידי המשיב ולא פורטו בכתב התביעה. כן טוענת העותרת נגד הסדרי הראיה שנקבעו ואי קיום הסדרי הראייה על ידי המשיב. לטענת העותרת, בית הדין האזורי הפר את כללי הצדק הטבעי בהתנהלותו בנושא "מזונות אישה", "מזונות זמניים", "מדור אישה" ו"הוצאות אחזקת הבית". הוסף כי בתי הדין הרבניים לא נתנו דעתם לטענות העותרת ביחס לדירות ולנכסים שהסתיר המשיב באמצעות בני משפחתו. עוד טוענת העותרת ביחס לשגיאות דיוניות שנפלו בהכרעות בית הדין האזורי, ולצורך בהתערבותו של בית משפט זה מכח סמכותו הטבעית.

4.        לאחר שעיינו בקפידה בעתירה ובנספחיה, כמו גם בהחלטות בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, סבורים אנו כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהיעדר עילה להתערבות על פי דין.

           כלל נקוט הוא מלפנינו כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים. אלה, מהווים גוף שיפוטי הנע במסלול עצמאי (וראו בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (22.3.2007); בג"ץ 10523/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (28.1.2010)). לצד זאת יש לציין כי לבית משפט זה - בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק ולא כערכאת ערעור - סמכות להתערב בהכרעות בתי הדין הרבניים, מכוח העילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. קשת מקרים זו מצומצמת ותחול רק אימת שההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות; ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי; סטייה בהכרעה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (וראו למשל: בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (15.11.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (6.4.2006)) כלל אי ההתערבות שואב את כוחו גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. אין מדובר בנימוס או בכבוד גרידא, אלא בקיום מצוות המחוקק. זהו צורך חיוני של מערכת שיפוטית תקינה, ששכרו בצידו - מניעת כפל התדיינויות והכרעות סותרות.

           עיינו בהכרעות שניתנו בערכאות בתי הדין הרבניים, לרבות פרוטוקולי הדיונים השונים והנימוקים שבבסיס ההכרעות. לא מצאנו בטיעוניה של העותרת פגם אשר ביכולתו להביא להתערבות בית משפט זה, על בסיס העילות הקבועות בחוק יסוד השפיטה. אף לא מצאנו כי נתקיימה בהכרעות אלה חריגה מסמכות - לא במובן הצר ולא במובן הרחב - או פגם מהותי היורד לשורשו של הליך, באופן המצדיק מתן סעד מן הצדק (וראו והשוו בג"ץ 8186/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול(1.9.2005)).

5.        לצורך הבהרת התמונה, נבקש להרחיב מעט ביחס לטענות העותרת. באשר לטענת העותרת כי הסכם הגירושין נכפה עליה בבית הדין הרבני האזורי, הרי שלא מצאנו במסגרת העתירה, על הראיות שהוגשו בה, יסוד עובדתי לתמיכה בטענה. בל נשכח, כי העותרת הייתה מיוצגת בעת הרלוונטית, ולא הושמעה בזמן אמת כל טענה בדבר כפייה או היעדר גמירות דעת. כך או אחרת, ככל שחפצה העותרת לתקוף את הסכם הגירושין, אין זה ההליך המתאים. כפי שנפסק בבג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ''ד מח(4) 591:

"נושא דיוננו הינו הסכם גירושין שכרתו אישה ואיש, הסכם שבית הדין הרבני העניק לו תוקף של פסק-דין. והנה, פסק-דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם. המבקש לבטל פסק-דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם - פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על-פי משפט החוזים - כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפייה וכיוצא באלה. תקיפת פסק הדין תבוא על דרך תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון".